פסק-דין בתיק ע"א 9303/03

השופט י' עדיאל:

1.             לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ג' קלינג) בו נדחה ערעורו של המערער, עורך דין במקצועו, על החלטת רשויות מס ערך מוסף לחייבו בתשלום מס בגין שכר טרחת עורך דין שקיבל מתושב חוץ. השאלה העומדת להכרעה היא אם שירותו של המערער ניתן לגבי נכס המצוי בישראל, כמשמעותו בתקנה 12א(א) לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976.

הרקע

2.             המערער נתן שירותים משפטיים לשתי חברות גרמניות, אשר צורפו להליכים משפטיים שהתנהלו בישראל, מכוח הודעות צד שלישי שנשלחו אליהן. את שירותיו של המערער שכרה חברת הביטוח הגרמנית "קולוניה", אשר ביטחה את אחריותן של החברות הגרמניות, ועל-כן היה לה אינטרס כלכלי בדחיית התביעות נגד מבוטחותיה. לאחר שקולוניה שילמה למערער את שכר טרחתו, חייבו המשיב, מנהל מס ערך מוסף בפתח תקווה, בתשלום מס ערך מוסף על שכר הטרחה שקיבל בשיעור רגיל. על חיוב זה השיג המערער בפני המשיב. משנדחתה השגתו ערער על כך לפני בית המשפט המחוזי.

ההליך בפני בית המשפט המחוזי

3.             בפני בית המשפט המחוזי טען המערער כי שיעור המס בו הוא חב הינו אפס. זאת, נוכח הוראת סעיף 30(א)(5) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן גם - החוק), הקובעת:

"אלה עסקאות שהמס עליהן יהיה בשיעור אפס:

...

(5) מתן שירות לתושב חוץ, למעט שירות ששר האוצר קבע לעניין זה...".

           המשיב סבור מנגד כי עניינו של המערער נופל לגדרה של תקנה 12א(א) לתקנות מס ערך מוסף (כנוסחה במועד הרלוונטי), לפיה:

"לעניין סעיף 30(א)(5) לחוק לא יחול שיעור אפס על שירות שניתן לגבי נכס המצוי בישראל...".

           דהיינו, כאשר התשלום הוא תמורת שירות בגין נכס המצוי בישראל, יחול שיעור המס הרגיל, אף אם השירות ניתן לתושב חוץ.

4.             בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המערער. בית המשפט קבע כי שכר הטרחה שקיבל המערער חייב במס ערך מוסף בשיעור רגיל, נוכח העובדה כי שירותיו של המערער ניתנו בגין נכס המצוי בישראל.

תחילה פנה בית המשפט להגדרתו של "נכס" בחוק מס ערך מוסף ובתקנות שהותקנו על-פיו; בסעיף 1 לחוק זה מוגדר נכס כ"טובין או מקרקעין". "טובין", על-פי הגדרתם בהמשך הסעיף, כוללים זכות, טובת הנאה ונכסים בלתי מוחשיים אחרים. תקנה 12א(א) הנזכרת מוסיפה, כי הגדרת נכס כוללת גם זכות בתאגיד, ניירות ערך ומסמכים סחירים וזכויות בהם. לפירוש המונח "זכות" פנה בית המשפט קמא לפסק דינו של הנשיא שמגר בע"א 418/86 רוזין נ' מנהל המכס ומס ערך מוסף - תל אביב, פ"ד מג(1) 837 (להלן - עניין או הלכת רוזין). באותו עניין, ערער עורך דין אשר ייצג תושבי חוץ בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להם בתאונת דרכים בישראל. נפסק שם, כי המונח "זכות" (הנכלל בהגדרת "טובין", החוסים תחת כנפי המונח "נכס") כולל גם זכות לפי הדין החל בישראל, המקים עילת תביעה לפיצויים לפי דיני הנזיקין.

בית המשפט המחוזי קבע כי אין להבחין בין שירותים הניתנים לצורך מימוש זכות תביעה (כפי שהיה בעניין רוזין) לבין שירותים שניתנו למימוש הזכות להתגונן, וכי דין אחד צריך להיות לשניהם. על-כן ראה בית המשפט קמא את השירות שניתן בענייננו לצורך התגוננות של תושב זר מפני תובענה, כעומד בשתי הדרישות שבתקנה, בהיותו "נכס", "המצוי בישראל". בהתייחס לטענתו הנוספת של המערער, כי את שירותיו הוא נתן למבטח הגרמני ולא לחברות הגרמניות שכנגדן נשלחה הודעת צד ג' בישראל, ועל-כן שירותיו לא ניתנו לשם מימוש זכותו של אותו מבטח להתגונן בישראל, קבע בית המשפט המחוזי, כי אף אם שכרו של המערער משולם לו על-ידי חברת הביטוח הגרמנית, חובותיו כעורך דין חלות כלפי הלקוחות אותם ייצג בבתי המשפט בארץ, ועל-כן הוא נתן שירותים בגין נכס המצוי בישראל.

          נגד פסק דין זה מופנה הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

5.             לטענת המערער, זכותו של תושב חוץ להגיש כתב הגנה בבית משפט ישראלי בתובענה שהוגשה נגדו, איננה הזכות הרלוונטית להגדרת "נכס" בהקשר דנא. לטענתו, הלכת רוזיןהתייחסה לזכות אחרת, והיא - זכותו של תובע בנזיקין לפיצויים. בעניין רוזין הוגבלה פרשנות המונח "זכות" לזכות רכושית בעלת ערך כלכלי. לעומת זאת, לטעמו של המערער, זכותו של נתבע איננה זכות רכושית, אלא זכות אישית או "...דיונית שאינה שייכת למערכת הכלכלית הרלוונטית לנושא המע"מ". מסקנה זו נובעת, לשיטת המערער, מההבדל הקיים בין תובע לבין נתבע; בעוד תובע מבקש לשפר את מצבו נכון ליום הגשת התביעה, כל שמבקש הנתבע הוא "שיניחו לו". מכאן, כך סבור המערער, שהזכות להתגונן אינה זכות רכושית.

מוסיף המערער וטוען, כי אף אם בנכס עסקינן, נכס זה אינו מצוי בישראל, שכן "מקבל השירות" במקרה דנא הינו חברת הביטוח הגרמנית ששילמה לו את שכרו, וזו לא נתבעה בארץ. לשיטתו, הנכס שהיה "בסכנה פוטנציאלית" בתיקים המשפטיים שהתנהלו היה כספה של חברת הביטוח הגרמנית. כסף זה איננו מצוי בישראל, מעולם לא היה מצוי בישראל, ואין לו כל זיקה לישראל. לעומת זאת, החברות הגרמניות, אף שיוצגו על-ידי המערער בארץ, לא תושפענה, מבחינה כספית, מהתדיינויות בישראל, שכן אחריותן מבוטחת על-ידי חברת הביטוח הגרמנית. על-כן, האינטרס הכספי הקשור לשירותים אותם העניק המערער, נוגע, לשיטתו, רק לחברת הביטוח הגרמנית ולכספה, אשר כאמור איננו מצוי בארץ.